"החיים של ילדים בתקופת הקורונה נעצרו יותר מהחיים של כל שכבות הגיל האחרות״

לרגל צאת הספר "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות" (לגילאי 5 עד 10 והאמת גם להורים), ריאיון קצר עם ינץ לוי על רגשות "חיוביים" ו"שליליים", על שליטה רגשית לעומת יכולת לתת לרגשות פשוט להיות, על הגיבורה הספרותית הראשונה שלו, וכמובן – על ילדים בתקופת הקורונה

ספר הילדים החדש של ינץ לוי ("הרפתקאות דוד אריה", "כשסבא אליהו היה קטן") הוא שילוב מיוחד של מעשייה ושל סיפור מדע בדיוני. זו אמנם סיפור פנטסטי, אבל הוא בסופו של דבר נוגע במציאות של כל ילד או ילדה ושל כל אחד ואחת מאתנו: הנסיכה אביגיל חיה בארמון והיו לה חיים מושלמים, אבל כמו שכותב לוי בספר "באגדות ההתחלה אולי טובה, אבל בהמשך הדברים מסתבכים," ובאמת זה קורה גם כאן. המלכה מתה, ואביה העצוב של הנסיכה נכנס למיטה ולא מוכן לצאת ממנה. הנסיכה אביגיל עושה הכל כדי לעזור לאביה, ללא הצלחה. רק כשמגיע לממלכה מר טייקונוביץ', נראה שיש פתרון לעצב של המלך. טייקונוביץ' מציע למלך לשאוב את העצב מלבו בעזרת שואב רגשות – מה שמוביל לבסוף לשאיבת הרגשות של כל תושבי הממלכה.

"הנסיכה אביגיל מתמודדת עם סיטואציה שבה רגשות קשים ועצובים השתלטו על אביה ועל החיים שלה," מספר לוי. "היא רוצה להיפטר מכל הרגשות השליליים האלה. אני מרגיש שהכמיהה הזאת מוכרת לכל אדם מכל מיני רגעים ומצבים בחיים. מה עושים עם הרגשות השליליים? האם מתכחשים אליהם? האם נלחמים בהם או שונאים אותם? או שנותנים להם פשוט להציף אותנו? תוך כדי כתיבת הסיפור הבנתי שהסיפור עוסק בשאלות האלה."

אז מה לדעתך צריכים לעשות עם רגשות שליליים? מה הסיפור אומר בנוגע לזה?

"אין תשובה אחת לשאלה הזאת. אני חושב שזו ממש חידה יומיומית. כולנו חווים מדי יום מגוון רחב של רגשות. לעתים קרובות הסיבה למצב הרגשי הספציפי שלנו לא ידועה לנו. מלמדים אותנו לחלק את הרגשות לחיוביים ולשליליים, אבל אני לא בטוח שהחלוקה הזאת נכונה. בסיפור, אחרי שנשאבים כל הרגשות של כל תושבי תרגשיה, הנסיכה מרגישה בהתחלה הקלה גדולה. לאט לאט מסתבר שזה מוביל להידרדרות קשה של הממלכה. היא מגלה שרגשות שליליים הם לאו דווקא מיותרים.

"אני מקווה שהסיפור מציע בעיקר חוויה שמאפשרת להתבונן בהיבטים האלה של החיים שלנו. בעינַי, אחד האתגרים הגדולים שלנו בתור הורים הוא איך ללמד את הילדים שלנו להתנהל בעולם מבחינה רגשית מבלי לגדוע את הרגשות שלהם, בלי להפוך אותם לעצורים או מתכחשים לרגשות ובלי לפגום ביצירתיות שלהם, כי בעיני אין יצירתיות בלי מודעות עדינה מאוד למגוון הרגשות שלנו. האתגר מבחינתי הוא איך לעשות את זה בצורה כנה, כלומר לא להציג את עצמי כל הזמן בפני הילדים שלי ככליל השלמות של שליטה רגשית ואיזון.

"לעתים קרובות יש פער ביחס שלנו לילדים שלנו בזמן שהם מבטאים רגשות קשים, בעיקר ברגעים של התפרצות רגשית. מצד אחד אנחנו מצפים מהם להפסיק עם זה, להשתלט על עצמם, לראות מיד מה הגיוני לעשות. אולי זה באמת התפקיד שלנו, אבל מצד שני חשוב לזכור שכשמשהו מאתגר אותנו רגשית, גם אנחנו יכולים להימצא בסערת רגשות, ואנחנו לאו דווקא ממוקדים או הגיוניים."

הספר "הנסיכה אביגיל ובית החרושת לרגשות" מציע לקוראות ולקוראים הצעירים עלילה סוחפת, שילוב של אגדה ומדע בדיוני, שעוסקת במקומם של רגשות בחיים של כולנו. איך בעצם התחלת לכתוב אותו?

"היה לי חלום – לכתוב יצירה למספר ולתזמורת כמו 'פטר והזאב'. הבנתי שמוסיקה יכולה לאייר רגשות בצורה חווייתית ומוחשית, יותר מקו ומצבע, לכן רציתי לספר סיפור שבלב לבו עומדים הרגשות עצמם. הרעיון לסיפור עלה יום אחד שהרגשתי בו שהלב שלי עובד שעות נוספות. יש בזה מין תחושה של עול, של רצון להשתחרר מזה. באותו יום שאבתי את השטיח בסלון, והרגשתי כאילו אני עובד אצל הלב שלי. הבטתי בשואב האבק ולפתע דמיינתי מכשיר ששואב – לא אבק, אלא רגשות. רצתי למחשב לכתוב את הרעיון ולאחר מכן מצאתי את עצמי מספר את הסיפור לבנותַי. שמרתי את הסיפור הזה בתיקייה שנקראה 'יצירה למספר ולתזמורת'. התיקייה הזאת המתינה ארבע שנים עד שעלתה אפשרות קונקרטית ליצירה כזאת. זה אמנם התעכב בגלל הקורונה, אבל זה יקרה בעתיד הקרוב. בכל אופן, ברגע שפתחתי את הקובץ והבטתי ברעיון שחיכה שם, הרגשתי שאביגיל לא משאירה לי שום ברירה, אלא לכתוב את הסיפור שלה ראשית כל בתור ספר. אחרי שחיכתה בסבלנות, היא נדחפה ועקפה את כל הסיפורים בתור."

חשבת על מסר כלשהו שרצית להעביר בסיפור?

"האמת היא שלא. תוך כדי כתיבה הבנתי שהסיפור עוסק במקום של רגשות בחיים שלנו, במה אנחנו אמורים לעשות עם רגשות שליליים שקשה לנו להכיל והאם יש להם בכלל חשיבות או שהיה עדיף בעצם להיפטר מהם. כל הזמן נצמדתי למה שגילה לי הסיפור. תוך כדי כתיבה נוצר לפנַי עולם שבמרכזו דמות נסיכה חזקה וגיבורה שלוקחת את גורלה בידיה. רציתי ליצור סיפור ילדים סוחף שיאפשר לילדים להיכנס לעולם של אגדה המשלבת מדע בדיוני, מה שיאפשר להם להסתכל על העולם הזה ולגעת במעמקים רגשיים וגם לזכור כל הזמן שמדובר במעשייה."

זו הפעם הראשונה שאתה מעמיד במרכז הסיפור גיבורה.

"אמנם יש דמויות נשים וילדות מאוד חזקות בסיפורים קודמים שלי, אבל נכון שזו הפעם הראשונה שהדמות הראשית היא ילדה. האמת, זה היה לי חשוב כי יש לי שלוש בנות ובן. בנוסף, היה לי חשוב לכתוב מעשייה שיש בה נסיכה אמיצה, פעילה, יוזמת, שאמנם חיה בעולם האגדות אבל מתמודדת עם אתגרים מאוד מציאותיים. נסיכה שיכולה לטעות ואז לתקן. נסיכה עם טווח רגשי רחב מאוד. האמת היא שעכשיו שהספר יצא, קשה לי להיפרד ממנה. אני תוהה אם היא תבוא שוב לבקר בשולחן העבודה שלי ואולי תמשיך בסיפור נוסף, אבל עוד מוקדם להגיד."

איך השתלבה תקופת הקורונה עם הכתיבה? היה קשה יותר לכתוב בתקופת הסגרים?

"האמת היא שהספר נכתב לפני הקורונה, ומי שיער שתגיע תקופה כזאת? הפרסום של הספר התעכב בגלל הסגרים והמגבלות. כולנו יודעים שתקופת הקורונה מאוד אינטנסיבית מבחינה רגשית בגלל האי ודאות הגדולה שמאפיינת אותה. כשאני מביט בילדים ובילדות אני מרגיש שעבורם זו תקופה מאתגרת אפילו יותר ממה שחווים רוב המבוגרים. דבר ראשון הם רואים את המבוגרים מודאגים וחשים את חוסר היציבות גם מצד ההורים והמורים שלהם. בנוסף, הדיבור האינטנסיבי על מגיפה לבטח מעורר ברבים מהילדים ומבני הנוער חרדות ופחדים. הם רואים עולם שבו אין רק גלים של מחלה, אלא גם גלים של רגשות שסוחפים ציבורים שלמים ומשפיעים על התודעה שלהם – בהתאם לדיווח כזה או אחר בנוגע לקורונה. וכמובן, חייבים לקחת בחשבון גם את הבידוד החברתי בתקופת הסגרים וגם ביניהם ואת השיתוק של כל הפעילויות לתקופות ארוכות כל כך. לצערי הילדים נשארו מאחור במסגרת השיקולים של הממשלה הקודמת והנוכחית. החיים שלהם נעצרו יותר מהחיים של כל שכבות הגיל האחרות. זה פגע בצורה קשה ביותר בעולם שלהם, ברווחה שלהם, ביציבות שלהם, בנפש שלהם. בעיני, זה מצריך שינוי גישה. זה מצריך תיקון וריפוי. אני מרגיש שספר שעוסק ברגשות מתאים לכל זמן שהוא, אבל אין ספק שתקופת הקורונה אפילו מחדדת יותר את הצורך בחוויה ספרותית סביב רגשות."

מאייר הספר: אבי בלייר.

למידע נוסף על הספר ולקריאת הפרק הראשון לחצו כאן.

 

 

העולם של ינץ